כמה פעמים שמעתם את המשפט "חדל קשקשת ברשת", ובכל זאת
התחשק לכם להמשיך לדבר?
אז הנה יש רשת ואין צורך לחדול- כתבו כל שעל ליבכם,
וכל המתורצץ במוחכם.
ובשביל הדוגמא האישית- הנה אני מתחילה…
מחשבותיי לאחר שצפיתי בסרט – בופור:
ראיתי כבר סרטים טובים בחיי ואפילו סרטים שעשויים טוב יותר מבופור,
אבל אף פעם, באמת אף פעם לא קרה לי שבכיתי כל הסרט, כל הדרך חזרה
הביתה, בקניון, ברחוב, בבית.
הסרט הזה הצליח לגעת בי כמו שאף סרט לא נגע לפניו. קודם כל עכשיו עזבתי
את הצבא לאחר 10 שנות שירות. ונכון, לא התקרבתי לחצי מהדילמות והאתגרים
שלירז (אושרי כהן בתפקיד חייו) התמודד איתם, אבל במהות, מהות הפיקוד זה
הרגיש אותו דבר. אסור להישבר, חייבים להישאר חזקים בשביל הפקודים, צריך
להיות לויאליים, והבדידות- הבדידות הזו שמלווה אותך כשאתה מפקד,
כשאתה זה שצריך לקבל החלטות כשכל העיניים נשואות אלייך.
ואחרי זה ברמה הלאומית, כל מה שבא לך אחרי סרט כזה זה שיהיה פה
שלום לעזאזל, למה ילדים צריכים לעבור את החוויות המזוויעות האלו, כל מה
שאתה רוצה זה שאף אחד לא יצטרך לעבור זאת יותר אף פעם.
אנחנו ישבנו וראינו את זה בטלוויזיה, חשנו תחושות שונות בנוגע ליציאה מלבנון,
כל אחד על פי השקפתו, אבל אף אחד מאיתנו לא נכנס לנעליים של אותם
לוחמים- לפחד, לחוסר האונים, לחוסר הוודאות, לדילמות היומיומיות,
לגעגועים הביתה, לאיך לעבור את הלילה.
ואחרי זה ברמה האישית- אני הייתי בהודו כשצה"ל יצא מלבנון,
אני זוכרת את אותה תחושת הקלה שהייתה לי, את ההתרגשות
שאחזה בי-אח שלי יצא מלבנון- כן גם הוא היה שם.
ראיתי את אח שלי בסרט- את המטען שהוא סוחב מאז, ובטח ימשיך
לסחוב כל ימי חייו.
ראיתי את עצמי בסרט- את השליטה העצמית הזאת כשיש לך פקודים
ראיתי את ההורים שלי בסרט- שמימיהם הם לא חוו דאגה כמו באותה
תקופת לבנון.
ראיתי את עם ישראל בסרט- עם שנאבק כל תולדותיו, עם שרוצה כבר
שתגיע השלווה והמנוחה.
מאי 15, 2007 at 8:16 pm
חבל שאושרי כהן לא קורא את מה שכתבת פה…
במחשבה שניה טוב שכך..
את פשוט משהו אחר..