06/03/2007
הצעדים הראשונים
את הכתיבה הזו, הראשונה, הבתולית, אני דווקא מקדישה לכל אותן
החיילות העומדות להתגייס (מצטערת בנים). והסיבה היא רבותיי,
מכיוון שמה לעשות, אני רוצה לשתף את כולן בתחושותיי הראשונות
ובצעדיי הראשונים בצבא.
כן, זה היה באוקטובר 1996 לפני קצת יותר מעשור, אני, עדי צברי,
פסעתי בשבילי הבקו"ם, מחוייכת, נינוחה, אבל בתוך תוכי הייתי
נתונה לסערת רגשות מטורפת שאותה אני זוכרת עד היום.
"מה אני עושה פה לעזאזל, למה דווקא קורס מדריכות חי"ר,
מה רע לחזור הביתה כל יום? למה אני עושה זאת לעצמי?
מי רוצה בכלל להתגייס?" ועוד כמיליון סימני שאלה שהתרוצצו
במוחי הטרוד.
הלכתי שם, עשיתי זריקה, עמדתי בתור, קיבלתי מדים,
דיברתי עם החברות החדשות (שחלקן, אז לא ידעתי, עומדות
להיות חלק משמעותי בחיי), אבל באמת לא הייתי שם-
זה היה נראה כל כך מפחיד…ירדה החשיכה ואנחנו באוטובוס-
זו הייתה נראית כנסיעה הארוכה בחיי. בלילה הגענו לאיזה בסיס
שאת שמו גיליתי בבוקר- ביסל"ח- בית ספר לחי"ר- שאוטוטו
יהפוך להיות הבית שלי. ואז החלה הטירונות…
עליה אספר לכם בשבוע הבא
לסיפור הבא לחץ כאן
